ישבתי בסדנה, מוקפת בנשים שהקשיבו בריכוז לדברי המנחה. "את כל זה כבר שמעתי", "אני כבר יודעת" - המחשבות האלה רצו לי בלופ במוח כמו מוזיקה שמתנגנת שוב ושוב. ואז באיזה שלב, המנחה אמר לי משפט שטלטל אותי

מדינת ישראל היא קצת כמו ילד שנמאס לו שכל אחד מציק לו ולא משתף אותו. אז הוא פשוט הקים משחק משלו - והפך למלך החצר! אבל, לצערנו גם כמלך הוא מלא בעיות, לפעמים הוא נשאר לבד, והוא צריך להתחנף לחברים בלי סוף... מהי עצמאות? האם המדינה שלנו עצמאית? ואנחנו, האם אני עצמאית או תלויה? מה קורה כשלא שמנו לב, ופתאום מצאנו את עצמנו בתלות חונקת?

הגעתי למסקנה שכדאי לנצל את ההתחלה החדשה (במקום להתבכיין😊). כי ההתחלה מחדש של השיגרה יכולה להיות שער למשהו חדש, שעוד יעודד וישמח אותנו.

כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר.

התפרסם בימי ההמתנה להתקפה האירנית בניסן תשפ"ד     אנחנו בימים מיוחדים מאוד. כולנו מחכים. יש איומים מאוד גדולים על עמנו ואנחנו בהמתנה....

תהיו אתם, כל האחרים כבר תפוסים (אוסקר ווילד)

כמו עוגן של אניה, החלק הזה שמחבר את האניה לקרקע ומשאיר אותה במקום למרות הגלים הגבוהים

כשאנחנו ממוקדות בתגובות מבחוץ, מערך שלם של האנרגיות שלנו עסוק במבט של אחרי עלינו ועל הבחירות שלנו.

עיקר הזמן של האדם הוא רק זה הרגע שהוא עומד בו, כי העבר כבר עבר ואיננו, והעתיד – מי יודע אם יהיה ומה ייוולד בו

להקשיב זה הרבה יותר מלשמוע. כששומעים זה פיזי בגוף, האוזן שומעת באברי השמיעה ועצבים מעבירים מידע למוח. הקשבה היא משהו פנימי שהלב משתתף בו.