ראש השנה. יום הדין. מה אני עושה לקראת הימים הגורליים האלו? אני נזכרת שללכת לכותל ולהתרגש בסליחות זה לא מספיק. חייבת לבדוק פנימה איפה אני ומה אני רוצה הלאה. 🤔 כי אם תשובה היא חזרה אל הבורא, הרי זו חזרה אל עצמי האמיתי, אל שורש הנשמה שבי שהיא חלק אלוק ממעל. ✨

לפעמים החיים מרגישים כמו מים עומדים, בזמן שהם אמורים לזרום כמו נהר חי ונושם. בשיחה עם מתאמנת השבוע, כששיתפה איתי את התחושות שלה, נגעה בי נקודה עמוקה - החיים האמיתיים מתחילים רק כשאנחנו בתנועה. 🚶‍♀️

ישבתי בסדנה, מוקפת בנשים שהקשיבו בריכוז לדברי המנחה. "את כל זה כבר שמעתי", "אני כבר יודעת" - המחשבות האלה רצו לי בלופ במוח כמו מוזיקה שמתנגנת שוב ושוב. ואז באיזה שלב, המנחה אמר לי משפט שטלטל אותי

מדינת ישראל היא קצת כמו ילד שנמאס לו שכל אחד מציק לו ולא משתף אותו. אז הוא פשוט הקים משחק משלו - והפך למלך החצר! אבל, לצערנו גם כמלך הוא מלא בעיות, לפעמים הוא נשאר לבד, והוא צריך להתחנף לחברים בלי סוף... מהי עצמאות? האם המדינה שלנו עצמאית? ואנחנו, האם אני עצמאית או תלויה? מה קורה כשלא שמנו לב, ופתאום מצאנו את עצמנו בתלות חונקת?

הגעתי למסקנה שכדאי לנצל את ההתחלה החדשה (במקום להתבכיין😊). כי ההתחלה מחדש של השיגרה יכולה להיות שער למשהו חדש, שעוד יעודד וישמח אותנו.

מיציתי או החמצתי? בפסח, בליל הסדר יש שני מושגים שמלווים אותנו  - מצה וחמץ. שתי מילים שמייצגות שני כיוונים הפוכים בחיים שלנו.

אזור הנוחות הוא כמו חממה - מוגן, צפוי, ללא הפתעות. לא צריך לחשוב יותר מדי, הכל קבוע וידוע מראש. אין פחדים, אין חששות, אין שינויים.

מאור עיניים – הארת עיניים בדבר המסופק ישמח לב, כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות