כמה מילים על... קיפאון ועוגנים פנימיים

כפי שראיתן קפאתי מזה חצי שנה.

ממש בצמוד למלחמה הנוראה שפרצה כאן, הסטרטר שלי כבה.

בהתחלה היה כאוס גדול וחוסר ידיעה והבנה.

אחר כך, תחושה של פלונטר עצום שנכנסנו אליו, וחוסר האונים שהביא אותי לשיתוק.

ישנם שלוש אפשרויות של תגובה למצבי לחץ,

קוראים להם שלושת האפים: fight - flight - or - freeze

או בעברית - הילחם, ברח או קפא

למרות שאני בדרך כלל מזהה את עצמי כלוחמת,

כנראה קפאתי לזמן מה...

{איך את הגבת? האם זהו דפוס קבוע אצלך?}

אני הרגשתי ועדין מרגישה מעורבות ומחויבות למה שקורה סביב.

כזאת אני. (יודעת שלא כולן ככה...)

עם זאת אני מוצאת בי את הרגשות הלא קלים שמלווים את הפס הקול של החודשים האלו:

צער וכאב בלתי נגמרים על האבדות והפגיעות בגוף ובנפש של אחים ואחיות וכל יקיריהם.

פחד מה-לא נודע, מהחידלון. מהסבל הכללי המתמשך ולא נגמר.

חמלה ודאגה לכל האחיות והאחים הסובלים שבסביבה הקרובה ובמעגלים הרחוקים יותר.

וגם היתה בי גאווה ושמחה בזמן של האחדות המלאה בעם,

ועכשיו, כעס וחוסר אונים על הערבוב בתודעה של טוב ורע ועל הפירוד שחזר לרחובות.

אני רוצה לזהות את הרגשות האלו, לקבל אותם ולתת להם מקום ראוי בלב.

{איך את עם תשומת הלב אל הלב שלך?}

אז איך יצאתי מהקיפאון?

איך לאט לאט אני עוברת להיות יותר בצד של ה'לוחמת'?

הסוד הם העוגנים של החיים שלי.

מה זה עוגן בחיים?

כמו עוגן של אניה, החלק הזה שמחבר את האניה לקרקע ומשאיר אותה במקום למרות הגלים הגבוהים, יש לנו דברים בחיים שלנו שלא תלויים בסביבה ובאחרים.

למרות השבר והמים שעומדים להציף אותנו, העוגנים האלו תמיד נשארים שם.

הנה קצת מהעוגנים שמשכו אותי למעלה

הצורך הפנימי לתפקד ולשמר מציאות של סדר ושיגרה הביאו אותי לתחזק את הבית והמשפחה.

הרצון הפנימי והסיפוק מנתינה, הביאו אותי לתת לאחרים באופן פעיל יותר.

האמון והאמונה בהשם הביאו אותי לנתב את הדאגות והפחד לתפילות ולקרבת השם.

לכל אחת יש עוגנים בחיים שמקרקעים אותה.

אלו הדברים שנמצאים בתוכנו פנימה. אפשר תמיד למצוא אותם כשרק מחפשים מעט,

וגם להשתמש בהם, כי הם שלנו ולא תלויים בדברים חיצוניים.

אם נדע מה העוגנים שלנו, וגם נטפח אותם, הם יהיו זמינים לנו בשעות לחץ...

{מהם העוגנים שלך?}