כמה מילים על... קשב

הקשבה היא ה-input  של התקשורת הבינאישית.

אני נמצאת מול הזולת, חברה, בת, בעל, או אולי מול עצמי - ופתוחה להכיל.

להקשיב זה הרבה יותר מלשמוע.

כששומעים זה פיזי בגוף, האוזן שומעת באברי השמיעה ועצבים מעבירים מידע למוח.

הקשבה היא משהו פנימי שהלב גם חייב להשתתף בו, ורגש החמלה (הבנה) פעיל.

בזמן הקשבה אני צריכה להיות כמו כלי ריק שמוכן לשמוע ולהכיל,

ולהיות מוכנה להתמקד בדובר שמולי.

בלי לדעת מראש ולהשוות עם מה שאני יודעת.

בלי לבדוק את הדעה של עצמי ולעמת אותה עם מה שאני שומעת.

בלי לשפוט אם זה בסדר או לא בסדר.

בלי להיות עסוקה במה שאני רוצה לומר.

תמצית 'שיטת הקשיבות' (מינדפולנס) היא:

להיות בקשב ממוקד

ובלתי שיפוטי

למה שמתרחש ברגע הזה

במצב הזה אני יכולה להיות שם ולתת הקשבה.

להיות, הכוונה בנוכחות ובמלוא תשומת הלב

למילים, למנגינה שלהם, לשתיקות, לשפת הגוף.

כשמישהו מפנה אלי 100% הקשבה

יש לזה אפקט של התחלת ריפוי

חשוב לשים לב ולהיות מודעים לדברים שמפריעים לנו להקשיב.

לפעמים ענן של דאגה משלנו מקשה עלנו להקשיב לשני,

ואולי סתם חוסר עניין או חוסר סבלנות...

כדאי לבדוק אם אפשר לשים בצד את המפריעים,

ואם לא, אולי זה לא הזמן הנכון לשיחה. 

יש אנשים שמטבעם הם שקועים בעולם אסוציאציות עשיר.

הם זקוקים להתאמן יותר על קשב לזולת.

אגב אפשר לתרגל הקשבה פעילה ולהגביר את רמת הקשב.

תרגיל

קראו את הטקסט, ונסו להחליף את המילה 'הזולת' ב-'עצמי'.

נסי להיות ממוקדת בעצמך באופן רענן ונקי, כאילו אני מול מישהו אחר.

הקשבה מלאה לעצמי היא חלק מריפוי!