נוכחת ובוטחת

נוכחת ובוטחת גם כשהכל רועד והזוי

פסח בפתח.

וכל הילדים בבית כבר חודש שלם.

לא כי יש חופש — כי יש מלחמה.

ואנחנו האימהות, בין שיעורי זום/טלפון לאזעקות, בין ניקיונות הפסח לאוזן כרויה לחדשות כל חמש דקות, בין בישולים לפחד שמתגנב בשקט לתוך הבית.

הפחד לא תמיד צועק. לפעמים הוא יושב בשקט על הספה. מדיר שינה בלילה. מופיע בריב עם הבעל על שום דבר, או באפס סבלנות לילדים.

הצורך להכיל את הכל - את המצב הבטחטני המורכב, את הבית, את הזוגיות, את הילדים,

ובתוך כל זה גם את עצמך, הוא מורכב מאין כמוהו.

אני רואה את זה כמו מעגלים של חיים שנמצאים סביבנו שבכל אחד מהם יש התמודדות לא פשוטה והם מפעם לפעם מתנגשים זה בזה.

והנה, היישורת האחרונה כבר כאן.

עוד כמה ימים — ליל הסדר. הערב הכי חשוב בשנה. ליל האמונה.

ובין הבישולים האחרונים, הסידורים וההכנות — יש שאלה אחת שכדאי לעצור איתה:

מי את שם, בשולחן הסדר?

האם את רק מי שהכינה את כל הבית במסירות אינסופית

ומגישה את האוכל כשהגוף שלה שפוף מלחץ ועבודה?

או גם מי ששמה לב גם לעצמה, לגוף, לנפש ולנשמה שלה.

ובמילים אחרות, האם את נוכחת באמת בתוך הלילה החשוב הזה?

מיקוד חצוני ומיקוד פנימי

יש שני מצבי תודעה שדרכם אפשר לנהל את החיים.

האחד — כשהדגש על החוץ: המציאות מושפעת מהרעש, מהלחץ, מהאשמה, מהציפיות, מהפחד.

השני — כשהדגש הוא מהפנים החוצה. מנקודת אמת שיושבת בעומק הנשמה וקרובה להשם.

אם אני מתנהלת עם תשומת לב אל הלב והנשמה, אז, התפקוד הוא ממקום של חיבור לגבוה.

מצב תודעה גבוה לא אומר שהכל בסדר.

הוא אומר שיש מקום לעמוד בו גם כשהכל לא בסדר, ושם המקום הנכון להיות בו.

כל כך קשה לחוות חזק את כל מה שקורה, אני רוצה להיות בגבוה!

איך עושים את זה?

הדבר הכי פשוט שעוזר להגיע למצב של תודעה גבוהה, הוא לצאת מכל מה שקורה סביב,

(וקורה הרבה...) ולבוא אל האמת שלא משתנה.

לתת לעצמי להימצא בתוך הנקודה המרכזית של עצמי, שהיא בתוך כל מעגלי החיים,

ונמצאת שם תמיד - הנשמה. החלק האלוקי שבי. זה פשוט. אבל הקושי לוותר ולו לדקות ספורות, על שליטה על הידע, על יחסים, על תפקוד מתקדם, הוא ממש לא קל. וכאן העבודה מתחילה.

אני מתכוונת לדיבור עם השם בכל יום,  לפחות עשר דקות.

איך עושים את זה?

מי שלא מכירה דיבור אל השם שלא מן הסידור, זה יכול להשמע לה הזוי.

 כמו לדבר אל עצמי. נכון? (אגב, שום דבר כבר לא הזוי מידי בתקופה ההזויה שלנו רוויית ההתרחשויות והניסים... :)

לדבר עם השם, זה לקחת הפסקה בפינה שקטה.

כל יום.

בדקה הראשונה, לפנות את הכאוס הקיים. לנשום עמוק. לפנות את הראש. להוריד מחיצות. הקושי בשלב הזה הוא לוותר ולו לדקות ספורות, על שליטה.

לא להיות יודעת הכל, להשתחרר מקצרים ביחסים, מתפקוד מתקדם, מהפחדים והחששות.

זה שלב ממש לא קל. אבל מוליך למקום טוב ושווה את המאמץ.

להיות עם השם יתברך, עם כל מה שיש בך עכשיו.

לספר, לרצות, ללחוש, לבכות. לדבר או לשתוק, לשתף, להודות, לבקש.

פשוט להיות את — מול מי שתמיד שומע ויכול הכל.

והכל, בלי צורך שיצא טוב או נכון, הוא הרי מכיר אותך מבפנים.

לא חשוב אם זה יוצא יפה. מספיק שזה אמיתי! זה לא קל בהתחלה, אבל אחרי תרגול, זה זורם... והנשמה מבקשת יותר מ-10 דקות.

כשאת מתחברת לנקודה הזו, ברמה הכי פנימית - משהו מתייצב.

לא רק בפנים הלב שלך. גם מול הבעל. גם מול הילדים. גם מול הימים האלה.

החזרה בכל יום אל הפינה העוצמתית והקדושה הזאת, מחזקת אותך באופן מופלא!

בקרבה הזאת להשם את יכולה להגיע למנוחת הנפש.

לבטוח, להאמין ולסמוך עליו עד הסוף.

להרגיש שאת בידיים טובות.

כך, כשאת נמצאת יותר מכוונת פנימה,

כל הדברים הפחות חשובים יקבלו פחות מקום בחיים שלך.

ובליל הסדר, וגם בשאר ימות החג, את תרגישי את עצמך בנוכחות אמיתית.

את תבואי נוכחת ובוטחת ותשתלבי בחג האמונה בלב פתוח ובשמחה.