נתינה וקבלה

אני באה לכתוב טור על קבלה וכל מה שעולה לי בראש זו נתינה.

לתת. כמה יפה היא הנתינה.

רק לחשוב להיות חלק מאינספור אנשי החסד והנתינה הבלתי נלאים...

יש טיפוס שהמהות שלו היא נתינה, יש לו צורך ויכולת לתת ללא תנאי. מגיל צעיר הוא מזהה את הצרכים של השני ומארגן לו אותם, בנתינה חומרית, בהקשבה ובתשומת לב. הוא נותן בקלות ולא מחכה לתמורה כי בשבילו הנתינה היא כבר התמורה, לא פלא שאנשים אוהבים להיות חברים שלו.

רמה כזו של נתינה קיימת אצל 5% מהאנשים כשהם במיטבם.

שאר הנותנים נותנים בקצב שלהם וחווים סיפוק.

אנשי הנתינה חיים עליה כמובנת מאליה, אבל כשאינם במיטבם, כוח הנתינה עלול לפעול נגדם.

לדוגמה, יש את מי שנותן במקום הלא נכון, כמו איש חסד שכולו נתינה מחוץ לבית ורק בבית משוועים לעזרתו. יש את הנותן שידאג לתת בלי להתחשב בצרכים של האדם שמולו. כאן הוא יכול למלא את הצורך שלו עצמו בנתינה ובשחרור רגשות אשמה. הוא יכול גם לתת בעל כורחו כשהמקבל 'כפה' עליו.

הצד של המקבל יש לו יחסי ציבור פחות טובים. יש אנשים שבשבילם לקבל זה בור של חסר, סוג של 'אסיר תודה', לפעמים לקבל מתחבר למסכנות, הזדקקות לבריות...

למעשה, האדם נולד לגמרי כמקבל. מיום שנולד הוא מקבל ותלוי לגמרי בהוריו, ובאמת חלק חשוב בהתפתחות מילד לבוגר זה להפוך להיות נותן.

אצל בעל הסולם מופיע ה"רצון לקבל" לעומת ה"רצון לתת ולהשפיע", כשתפקידו של האדם הוא להגיע למצב שמתהפך לו הרצון מרצון לקבל לרצון לתת באופן טוטלי לזולת. 

לא לכולם קל לקבל.

אם נאמר שהנתינה מסייעת להרחיב את גבולות העצמי, כשהיא שוברת מחיצות ביני לבין האחר, אז המקבל צריך להיות שם ולהסכים לשבירת המחיצות, ולהיחשף לפעמים בפגיעותו.

כשהוא לא במיטבו, המקבל יכול להיכנס לרגשות כמו עלבון, בושה, מבוכה ואשמה עצמית על שהגיע למצב של נזקקות לבריות.

אנשים רבים חוו בבית נעוריהם את הדפוס ש-לא מבקשים! 'לא רוצים טובות מאנשים!' וזה מקשה עליהם עוד יותר לבקש ולקבל.

לבקש.

ניסיתם פעם לבקש? מתנה, טובה ממישהו, או אפילו תשומת לב? ואז לבקש שוב כי הוא שכח, ולרמוז עוד פעם כי אולי הוא לא הבין. פתאום אתם מוצאים את עצמך 'לוקחים', לא 'מקבלים'. כאשר בקשה מתגלצ'ת ומשנה צורה ל'לקיחה', שני הצדדים נשארים מרוקנים. הנותן שנתן בעל כורחו והמקבל שקיבל כאלו מתוך כפיה.

כאן, המבקש צריך לדעת כי לכל בקשה יש שתי תשובות אפשריות: כן, או לא. והנותן? הוא צריך לדעת שנתינה אמיתית היא בלב שלם, ורצוי תמיד להקדים ולתת ולא להשאיר לזולת את הצורך לבקש.

בכל מקרה, האנשים שחיים על נתינה זקוקים למקבל שיקבל אותה, ולכן המקבל – המבקש, יכול לקחת בחשבון שהוא, בעצם הסכמתו לבקש והסכמתו לקבל, עושה חסד עם הנותן.

ובמילות הזהב של הרב קרליבך:

"אני מדבר הרבה על קבצנים קדושים, אבל אנשים שואלים אותי מיהו באמת קבצן קדוש? תפתחו את הלב, ידידים מתוקים שלי. קבצן קדוש הוא אדם המתחנן בפניכם שתאפשרו לו לתת!" 

הרב קרליבך - מתוך הספר "הרבי מקרן הרחוב".